תשובה שמחה

חלק אחרון מאגרת התשובה של התניא!!!!

תשובה שמחה
התשובה עילאה צריכה להיעשות מתוך שמחה, ואין כאן סתירה לרגשי המרירות שקדמו לכך בתשובה תתאה. שהרי המרירות נובעת מהנפש הבהמית והשמחה מהנפש האלוקית.

יתירה מזו, תנועת התשובה צריכה להיעשות מתוך ביטחון גמור בכך שהשם אכן יסלח לנו. הבנה זו שהבורא הוא חנון ומרבה לסלוח, שלבורא, בניגוד לבני אדם, לא נמאס פתאום מלסלוח לנו, היא הבנה שמביאה לשמחה עצומה.

כאשר חוטאים כלפי אדם אחר, ומבקשים סליחה, יש גבול כמה פעמים אפשר לחזור על אותו מעשה ולצפות שהאדם ימשיך לסלוח לנו. בני אדם הם בעלי טבע אנושי מוגבל, ולכן אחרי מספר פעמים כבר לא יהיו מוכנים לסלוח, אך הבורא אינו מוגבל. ולכן, גם אם נחטא עוד ועוד פעמים הוא תמיד יקבל אותנו בחזרה. ביטחון זה בכך שהבורא מקבל אותנו בחזרה ומקבל את תשובתנו , מביא אותנו לרגש שמחה גדול.

וידוי שמח
הבעל שם טוב בא פעם לעיר אחת קודם ראש השנה, וביקש לדבר עם החזן לתפילות הימים הנוראים. שאל אותו הבעל שם טוב באיזה ניגונים הוא מנגן את הניגון של ה"וידוי" ביום הכיפורים והשיב לו כי עושה זאת בניגון שמח. החזן גם הסביר מדוע, "גם העבד הפשוט ביותר של המלך העסוק בניקיון חצר הארמון, הרי אם המלך בכבודו ובעצמו יבקש ממנו לנקות לכלוך יעשה זאת בשמחה רבה ומתוך שירה וזמרה. וכך ביום הכיפורים, כאשר אנו מנקים את הלכלוך בהוראת המלך, אנחנו עושים את זה בשמחה רבה.

ברוך אתה השם חנון המרבה לסלוח
מדי יום בתפילות אנו מבקשים מחילה בתפילת העמידה ומברכים ברכה עם שם השם, בה אומרים כי הקב"ה באמת סלח לנו. אם הקב"ה לא היה סולח לא היינו יכולים לברך ברכה עם שם השם. יותר מזה, אם היה לנו ספק, אפילו קטן, שהקב"ה לא סולח, אז הכלל אומר שבמצב של ספק לא מברכים ברכה עם שם השם.

מכך שכן מברכים ברכה זו משמע שאנו בטוחים ללא כל צל של ספק שאכן הקב"ה סולח ומוחל לנו.

ברכה לבטלה
חסידי רבי ישראל מרוז'ין, שמו לב פעם בתפילת העמידה של יום הכיפורים שהוא מתעכב מלסיים את ברכת מלך מוחל וסולח, ולבסוף מסיים במהירות וממשיך הלאה. לאחר מכן הם שאלו אותו, מדוע עשה כך. הוא ענה להם, שבאמצע הברכה חשב לעצמו האם הקב"ה באמת יסלח להם השנה, וחשש לסיים את הברכה. לבסוף נזכר שכאשר היה ילד ורצה שאביו ייתן לא תפוח, היה מברך בורא פרי העץ ומשאיר את אביו ללא ברירה, אלא לתת לו את התפוח. כך החלטתי לעשות גם עכשיו אמר לחסידים, אני אברך את הברכה שהקב"ה מוחל וסולח ולא תהיה לו ברירה אלא למחול ולסלוח.

האומר אחטא ואשוב
כמובן שאין כאן הקלה או פתיחת פתח לחטוא ולסמוך על התשובה. הגמרא אומרת שהאומר אחטא ואשוב, מי שמתכנן לחטוא ואח"כ לחזור בתשובה, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. שהרי זה היפך כל עניין התשובה שהסברנו.

תשובה היא חרטה עמוקה וקבלת החלטה לא לחזור לחטאים, אם קודם החטא תכננתי לחזור בתשובה בוודאי שאין כאן חרטה עמוקה.

ובכל זאת "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" כלומר לא עוזרים לו בכך, אך אם יתחרט באמת מעומק הלב, יוכל לחזור בתשובה.

בין שמחה למרירות
ואין השמחה על חשבון המרירות וזיכרון החטא, אדרבה יש למנף את החטא ולהשתמש בו למטרה טובה. כאשר אני יודע שחטאתי בעבר, אני מודע לכך שאני לא מושלם, גם אני עברתי עבירות. זיכרון זה צריך לעמוד לנגדי תמיד כפי שאומר דוד המלך בתהילים "וחטאתי נגדי תמיד", אך כמובן שלא באופן שיפיל אותי לדיכאון, אלא באופן שיזכיר לי מי אני ומאיפה באתי. באופן שיעזור לי להישמר מגאווה על אחרים (הרי גם אני לא מושלם). כך זיכרון החטא גם יעזור לי להוסיף בשמחה, וגם כאשר אדם עובר מאורעות לא רצויים, זיכרון החטא עוזר לו, כיוון שמבין שהייסורים הם חלק מתהליך המירוק של הנשמה.

שמחה בייסורים
בסיום חלק זה מלמד אותנו אדמו"ר הזקן עוד צורה למינוף החטאים, עוד דרך להשתמש במשהו שנראה כרע, לטובה.

בפרקים הקודמים הסברנו כי מלבד התשובה שמחזירה אותנו לבורא, יש גם כפרה, להחזיר את מצב לקדמותו, חלק מתהליך הכרה נעשה על ידי תעניות. אך בדורנו, כפי שהסברנו אין להתענות. לכן כאשר נופלים לאדם ייסורים הוא צריך לשמוח מהם, כי ייסורים אלו הם תחליף לתעניות. הייסורים אמנם כואבים בגשמיות, אך האדם נדרש להתעלות מעל הגשמיות ולדעת כי ברוחניות הייסורים הם דבר מצוין בשבילו, הם מנקים אותו מכל החטאים.

השמש והצל
כשם שהצל שלנו זז תזוזה קלה בעוד שבמקביל השמש זזה מאות אלפי ק"מ, כך כל כאב קטן, כל ייסורים שבאים בעולם הזה חוסכים מאיתנו מירוק קשה וארוך הרבה יותר בעולם הבא.

לכן אדם שעובר ייסורים צריך כמובן לרצות לצאת מהם ולראות את הטוב הגלוי, אך כל עוד שהוא מתייסר הוא צריך למנף את הייסורים האלו לזכור שהם לטובתו ולשמוח מכך שהשם זיכה אותו בייסורים. שהרי "את אשר יאהב השם יוכיח", העובדה שהקב"ה מוכיח אותו בייסורים מעידה על האהבה הגדולה של הקב"ה אליו.

לסיכום
תשובה היא שיבה אל השם, הן ברמה הנמוכה של תיקון המעשים והן ברמה הגבוהה של תיקון הישות. עבדות התשובה צריכה להיות מתוך שמחה המלווה בהרגשת הביטחון כי השם בוודאי יסלח וימחל לנו.

ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב
איגרת התשובה (החלק השלישי בספר התניא) מסתיימת במילים "ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב", במילים אלו מרומזות כל עשר הספירות. ודעת – ספירת הדעת, נבון – ספירת הבינה, משכיל – ספירת החכמה, דבר – ספירת המלכות, טוב – ספירת היסוד הכוללת בתוכה את שש המידות (חסד, גברה, תפאר, נצח, הוד, יסוד). על ידי התשובה הנכונה מביאים לשימות בעשר הספירות.

בעומק יותר יש כאן סיכום של שלושת חלקי התניא הראשונים, כאשר הרמז הוא בכך שספירת הדעת מופיעה ראשונה. ספירת הדעת היא החשובה ביותר כי המחברת את השכל עם הרגש. לא מספיק להיות משכיל גדול ובעל הבנה מחד, ולא מספיק להיות רגשן מאידך.

הנקודה בתניא היא לפעול את החיבור, והחיבור נפעל דווקא על ידי הדעת. המחשבה העמוקה, ההתבוננות, לא להסתפק בהבנה, צריך לדעת, להיכנס לתוך העניין.

הדעת היא זו שפועלת שההשכלה תהיה פנימית ובאמת תפעל שינוי ברגשות שלי ותביא אותנו לתיקון המידות.